פסק-דין בתיק ע"פ 70378/05

1.     לפני ערעור על גזר-דינו של בית-משפט לתעבורה בנתניה (כב' השופט בן-יששכר) מיום 4.1.2005, לפיה הורשע המשיב על-פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3), יחד עם סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: " הפקודה"); ונהיגה בקלות-ראש, לפי סעיף 62(2), יחד עם סעיף 38(2) לפקודה.

      על המשיב הוטלו העונשים הבאים:

א.     6 חודשי מאסר על-תנאי ל-3 שנים, שלא יעבור על הוראת סעיף 67 לפקודה, וכן עבירה של נהיגה בשכרות, או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או תחת השפעת סם.

ב.     קנס בסך 1,500 ש"ח.

ג.      פסילת רישיון-הנהיגה בפועל לתקופה של 11 חודשים ו-28 יום, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית.

ד.     6 חודשי פסילה על-תנאי לתקופה של 3 שנים.

ה.     התחייבות על-סך 3,000 ש"ח לשנתיים, שלא יעבור על עבירה של נהיגה בשכרות.

על-פי עובדות כתב-האישום בתיק פ.ל. 67/03 , נהג המשיב בכביש נגד כיוון הנסיעה המותר, כשהוא סוטה ימינה ושמאלה בהיותו שיכור. בבדיקת אלכוהול נמצאו בדמו 237 מ"ג אלכוהול ל-100 מיליליטר, כמות העולה פי-חמש מהחזקה הקבועה בחוק לשכרות.

2.     בנימוקי הערעור - בית-המשפט קמא התעלם מפסילת החובה הקבועה ב סעיף 39א לפקודה.

      בית-משפט קמא לא נימק שיקוליו לסטות מהוראת החוק.

      מוסיפה וטוענת באת-כוח המערערת, בתיק זה מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות החמרה בעונש, ופסילה בפועל לתקופה העולה על שנתיים, שכן בעברו 12 הרשעות קודמות, ביניהן אי-ציות לתמרור ב-37 (עצור); ב-2 (אין-כניסה); ב-3 (איסור פנייה שמאלה); הפרעה לתנועה - העמדת רכב באמצע הדרך; נהיגה לא בימין הקיצוני בכביש; נהיגה ברכב לא-תקין; נהיגה תחת השפעת אלכוהול, כשהוא אינו מציית לתמרור ונוהג משמאל לקו הפרדה רציף.

      לטענת בא-כוח המשיב - רמת הענישה המקובלת בעבירות אלה הינה מתחת לעונש המינימום, וברוב המקרים המדינה אינה מערערת.

      בנסיבותיו האישיות מדובר באדם נשוי, אב ל-5 ילדים, מצב כלכלי קשה, מכור לאלכוהול. ההליך המשפטי גרם לו לקבלת טיפול גמילה ועשה ניסיונות שיקום.

      מדובר בענישה אינדיבידואלית, עונש הצופה פני עתיד..

יש לדחות את הערעור ולהטיל צו מבחן.

3.     לגופו של עניין:

ככלל, בית-משפט בערכאת ערעור יימנע מלהתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא, מקום שלא נפלה טעות מהותית בגזר-דינו, וזאת גם אם בית-המשפט היה פוסק אחרת.

רק טעות או חוסר-סבירות קיצוני בהטלת העונש, יש בה כדי להצדיק התערבות של בית-משפט של ערעור (ראה דברי כב' הנשיא דאז השופט שמגר, ב- ע"פ 3332/91 מדינת ישראל נ' יצחק סבג, פ"ד מו(1), 437).

      סעיף 39א לפקודה, בא לאמור: